הכאב הוא אינסופי, והמחשבות רצות כל הזמן. והשאלות האם עשינו את הכל ובזמן, תמיד מרחפות.

כשיצאנו בחזרה לישראל, ידעתי ב-100% שלעולם הרפואה אין יותר מה להציע לשיר. פריצת הדרך עוד לא שם, וכל מה שקיים כבר נוסה. זה פשוט לא מספיק טוב.

וככל שעובר הזמן, עוד ילדים, חברים של שיר שהכרנו ועברו איתנו את הדרך המזעזעת הזו, מתים.

סוג הסרטן הזה קשה לאבחנה, ולכן רוב המקרים מתגלים כשהמחלה כבר מפושטת. וכשהיא מפושטת, מאוד מאוד קשה לנצח אותה.

היום אני יודעת שהסרטן של שיר אובחן באיחור. אני לא יודעת אם אפשר היה להציל אותו, אבל אני יודעת שאם היה בקצה רופא שרואה את כל התמונה ויודע לחבר את כל חלקי הפאזל, אולי היה לשיר סיכוי יותר טוב.

המחשבה הזו לא מרפה ממני.

כי למרות שעשינו את הכי טוב שלנו, באמת את הכל, לא הצלחנו להציל אותו.

אין היום מספיק מודעות לנוירובלסטומה, לא בקרב הציבור ולא בקרב הרופאים. אין מספיק מחקרים בתחום, אין מספיק טיפולים ותרופות לסרטן הזה, ואין מספיק "יחסי ציבור" : למרות ש-90% מהחולים המאובחנים בנוירובלסטומה הם ילדים מתחת לגיל 5.

היום אני מבינה את מה שכבר ידעתי מתחומים אחרים בחיים – כסף זה שם המשחק.

נוירובלסטומה זה סרטן ארור, נדיר יחסית, שבהיעדר כסף, פריצת הדרך בתחומו רחוקה מאוד.

ולמרות שיש פוטנציאל, ויש מחקרים שהוכיחו יעילות על בעלי חיים, אין מימון. אין עניין לציבור, וכנראה שאין מספיק משאבים להשקיע במחלה שנוגעת "רק" ל-8% מהילדים שחולים בסרטן, למרות שבפועל היא אחראית לכ-12% ממקרי המוות של ילדים מסרטן. זאת לא מכונה שמייצרת כסף, אז חברות לא משקיעות כסף במה שיכול להציל את החיים של הילדים שלנו.

וזה משהו שאני לא יכולה לראות מהצד ולא לנסות לעשות את כל מה שאני יכולה, כדי שמשהו ישתנה, כדי להציל את הילד הבא.

בעיניי, חיי אדם הם שווים יותר מזה, וכל אחד ראוי לסיכוי.

אני אעשה את הכל כדי לשנות את הגורל של ילדים עם נוירובלסטומה.

אני מאמינה באמת ובתמים שילדים, משפחות, הורים ובני אדם ראויים ליותר.